כוחו של דיבור

כוחו של דיבור

חז"ל דורשים על הפסוק "זאת תהיה תורת המצרע"(יד,ב) כך: "זאת תורת מוציא שם רע". כלומר, שהצרעת באה כעונש על הוצאת שם רע וסיפור לשון הרע. דוגמא לכך - אצל מרים ואהרון, שדיברו לשון הרע על מרע"ה ונענשו בצרעת [לפי דעה א' בחז"ל גם אהרון נצטרע אלא שמיד נרפא ולפי דעה ב' אהרן לא נצטרע (שבת צז.)]. דוגמא נוספת - כאשר מרע"ה דיבר לשון הרע על בני ישראל באומרו שלא ישמעו בקולו (פרשת שמות) הוא נענש בצרעת בידו.

כמו כל עונשי התורה אין זה בא בתור נקמה אלא בתורת ייסורין שמזככין את האדם או בתורת דברים שמעוררים אותו לשוב

בתשובה או מחנכים אותו על מנת לתקן את דרכו. חז"ל במדרשים ובפירושים נתנו טעמים כיצד עונש הצרעת מחנך את האדם.

נלע"ד בעזהשי"ת להוסיף, שלא רק עצם העונש מחנך, אלא גם דיני הצרעת עצמם מחנכים את האדם הנענש.

אחת מהטעויות שגורמות לאנשים לספר לשון הרע אף על פי שאותם אנשים לא מסוגלים לפגוע בידים אפילו בזבוב, היא המחשבה שאין כח לדיבור, והם אומרים: "מה כבר עשיתי, רק דיברתי?!". הם לא חושבים שדיבור פועל ולא מיחסים את הנזק שנגרם לעצמם.

אחד הדינים המחודשים בצרעת הוא, שהצרעת תלויה בדיבורו של הכהן. גם אם יש צרעת בבית או בבגד או באדם וזה פשוט וברור לכל שזו צרעת, אם הכהן לא ראה אותה ולא אמר שזו צרעת הבית / הבגד/ האדם – הרי הם טהורים. כמו שכתוב בצרעת הבית "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן… ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית… ויצא הכהן מן הבית… והסגיר את הבית שבעת ימים" (יד,לה-לח), וזו לשון רש"י ש"כל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה" (יד,לו).

גם בצרעת האדם טומאת הצרעת תלויה בדיבורו של הכהן, וכפי שחז"ל דרשו על הפסוק "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (יג,יד), וזו לשון רש"י "וביום - מה תלמוד לומר, ללמד שיש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו ולביתו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל" (רש"י שם). כלומר, כל זמן שהכהן לא אומר שזו צרעת אין האדם נטמא בצרעת, וישנם זמנים שהכהן מתעכב בכוונה תחילה ולא אומר שזו צרעת על מנת לתת לחתן לגמור את שבעת ימי המשתה או לצורך הרגל.

כאשר האדם המצורע רואה את כח הדיבור, שכאשר הכהן אומר "טמא" הוא טמא, וכל זמן שלא אמר אף על פי שזה ברור שזו צרעת הוא לא טמא, זה יכול להראות לו את כח הדיבור, וללמד אותו, שעל ידי דיבור אפשר לגרום טומאה ונזקים חברתיים גדולים מאוד לאדם, כמו שעשו לו עצמו בכך שנידו אותו ממשפחתו [מצורע אסור בתשמיש המיטה לפי דעה אחת בגמרא] ומהחברה [מצורע צריך לצאת מחוץ למחנה ישראל], וכאשר יכיר עד כמה גדול כוח הדבור יתכן שירתע מלדבר לשון הרע.